ציון שמאי, בן 83, עובר לגור בבית בתו הבכורה, רחל. לא מרצונו – אלא כי לבד כבר קשה מדי. הוא מביא איתו בנוסף ל מזוודה – גם שנים של משקעים ותחושות לא פתורות. רחל, שמעולם לא הצליחה להבין את הריחוק של אביה, לא מבזבזת זמן. היא מטיחה בפניו את כל מה שנאגר בליבה.
וציון? במקום לענות תשובות ישירות, הוא מספר לה סיפורים. כך, בפעם הראשונה, הוא פורש בפניה קטעים מילדותו בארץ ישראל של לפני קום המדינה, התלאות שעבר, על המאבק לשרוד, על האובדן, ועל הבחירה שעשה שלא להביט למה שהשאיר מאחור.
עם כל סיפור, עיניה של רחל נפקחות מחדש. היא מתחילה לראות לא רק את אביה כפי שהכירה, אלא את הילד שהוא היה, ואת האיש שהפך להיות מתוך נסיבות חייו. לא עוד קשיחות, לא עוד נוקשות – אלא ניסיון להגן, לשמור, לא לאפשר לכאב שלו להפוך לכאב של ילדיו.
הנכדה, שמאזינה מהצד, מתחילה לראות את סבה בעיניים חדשות. לא עוד דמות מרוחקת ומסויגת, אלא אדם שנשא על כתפיו עבר כבד, וכל מעשיו מכוונים להגנה על היקרים לו.
ופתאום גם ציון מבין – ברצון להגן, הוא הרחיק. בשתיקה, הוא יצר חומה.
זהו סיפור על פיוס שמגיע בגיל מאוחר.
בונוס: ברכישת ספר הקדשה אישית מהסופרת ובנוסף
קטע בלעדי שלא מופיע בספר
המלצות הקוראים
יעל פלצור— ב-Arrecife Lanzarote Airport.
הספר הוענק לנשיא המדינה – סיפור נוגע ללב על פיוס, זיכרון ומשפחה
במבט אישי: "באזכרה 20 שנים לזכרו של אבי, הבנתי שרוב המשפחה – נכדים ואף נינים – לא מכירים את האדם שהיה. על כן יצאתי לתחקיר שלקח אותי לרחבי הארץ – מכפר גלעדי בצפון, לטבריה, חיפה ועד לירושלים. חתיכות הפאזל שאספתי התחברו לסיפור מרתק, וכמעין בונוס גם הטילו זרקור על פיסת היסטוריה די אפרורית אך מאוד מעניינת של טרום המדינה. ומתוך הסיפור האישי-משפחתי, צמח סיפור ששאף לצאת לאור. הקו העלילתי הלך ונבנה, ומציאות התערבבה עם דמיון והעולם הפנימי. והנה אני, שמעולם לא שחררתי שורה אחת, הרגשתי בשלה לכתוב שורה ועוד אחת ולא הפסקתי לכתוב."
מן המדיה, סקירות וכתבות
בונוס: ברכישת ספר הקדשה אישית מהסופרת ובנוסף קטע בלעדי שלא מופיע בספר
